״אני רוצה היום ללבוש קולר״- הייתה המחשבה הראשונה אתה התעוררה בבוקר.
״אני רוצה שהוא יראה אותי עם קולר על צווארי״ – הייתה המחשבה שהגיעה מיד אחרי זה. צמרמורת קלה עברה בגופה הערום מתחת לשמיכה. תמיד אהבה לישון ערומה, להרגיש את המגע של הבד הרך על כל חלקי גופה. גירוי נעים החל לדגדג בבטן התחתונה, להעלות לחץ נעים באזור הפטמות. היא הסתובבה על בטנה והחלה לנוע מעט ולאט, נוגעת- לא נוגעת בסדין שמתחתיה, מרגישה את החום עולה במעלה של חוט השדרה. בדמיונה היא ראתה את עצמה בפגישה אתו הערב, לבושה בשמלה שחורה קטנה עם קולר שעוטף את צווארה. היא הרגישה במגע שלו על שערה ומשיכה קלה בצווארה. הגירוי הלך והתגבר. החום שטיפס לראשה, ירד שוב מטה, לאזור הבטן התחתונה ועלה שוב במעגלים שנעשו מפעם לפעם מהירים וחזקים יותר. היא החלה מלטפת את עצמה. יד קטנה עם אצבעות ארוכות ועדינות, נוגעת באחת הפטמות ומושכת אותה ברכות. ״הוא יודע לעשות זאת יותר טוב ממני״- חשבה תוך כדי.
בפגישה הראשונה שלהם הוא אסף אותה אחרי יום עבודה עמוס וקשה. הם קבעו להיפגש כמה ימים מראש ושניהם ציפו ארוכות למפגש. באותו יום הכל החל משתבש לה: הרכבת איחרה והמונית שהזמינה לא הגיעה. היא נאלצה לרוץ בנעליים לא נוחות שנעלה למפגש המתוכנן אחרי העבודה, דרך העיר שאינה מוכרת. היא התבלבלה בדרכה והגיעה לישיבת העבודה באיחור משמעותי ומביך. הרבה אנשים חיכו לה. הישיבה התחילה "ברגל שמאל". היא לא הצליחה להתרכז בדבריה, לא יכלה לשדר בטחון, להפגין שליטה כמו שהיה נדרש ממנה באותה הישיבה. משא ומתן שהובילה נכשל והיא יצאה משם עם דמעות בעיניים. לפחות שלוש פעמים במהלך הישיבה הארוכה והמתסכלת, רצתה לסמס לו ולבטל את הפגישה המתוכננת. "אין סיכוי שאוכל להשתחרר וליהנות"- אמרה לעצמה. "אהיה מתוחה ועצבנית, והפגישה תהיה כישלון כמו כל דבר שקורה לי היום".
היא לא ביטלה. דרוכה ועייפה, דומעת ומאוכזבת, היא חיכתה לו בפינת רחוב עם תרמיל כבד בו מחשב העבודה שלה, נשענת על המעקה כי לא יכלה לעמוד מרב הפצעים ברגליה. טויוטה ישנה ומלוכלכת עצרה לידה ודממה את המנוע הרועש. "מאיה?" – הוא קרא לה דרך החלון הפתוח. היא משכה את הדלת ונכנסה פנימה.
"את יפיפייה"- חייך אליה והתניע את הטיוטה, שעשתה כמה צלילים לא מרוצים והחלה נוסעת. הוא לקח אותה לפלורנטין, לבר קטן ואפלולי שהיה חצי ריק בשעת הערב המוקדמת עבור העיר הלבנה שחיה בלילה. הם התיישבו על הבר והזמינו בירה וצ'ייסרים. מוזיקה רועשת מעט ניגנה ברקע. היא הרגישה עייפה ומתוחה. "יד אצילית ויפה יש לך"- הוא אחז בידה מעט מעל האצבעות וסיבב אותה בתנועה עדינה כלפי מעלה, החל עולה ויורד עם אצבעותיו מכף ידה עד המרפק. מגע עדין התחלף בלחיצה חזקה, בקצב גובר ומאט לסירוגין. המגע היה משכר יותר מהבירות והצ'ייסר. המגע לקח אתו את מחשבותיה, העיף את עייפותה. הוא סחף אותה כמו רוח סתווית שמרימה ומעיפה את עלי השלכת הצבעוניים. הוא העלה בה גלים של תשוקה שהחלו מתעוררים בה, מעבירים בה זרמי חשמל ומתפוצצים בזיקוקי דינור בראשה.
מרגע ההוא היא התמסרה לו באופן טוטאלי ולא מובן לה, כמו שלא התמסרה לאף גבר לפניו. הוא ידע לנגן על גופה בוירטואוזיות כמו שניגן על הגיטרה שלו, ידע להוציא ממנה צלילים ומנגינות כמו שאף אחד אחר לא הצליח. הוא עשה זאת בקלות וברגישות, בהוקרה ובהתמסרות. היא אהבה להיות ככלי נגינה לידיו.
בפגישה השנייה שלהם, הוא אסף אותה מתחנת רכבת השלום. הטויוטה הישנה שלו חיכתה לה אחרי תחנת האוטובוס בגשם שוטף ולחלוטין בלתי צפוי בסוף הקיץ התל אביבי החם. היא ניצלה את כישורי הריצה שלה כדי לא להירטב ובכמה צעדים מהירים כבר הייתה בתוך הרכב. היא תכננה לספר לו מלא דברים על עצמה ועל מה שהיא מרגישה, על הרכבת העמוסה בה נסעה, על הגשם שלא התכוננה אליו. הוא הביט בה ארוכות ובשקט הניח את ידו על הברך החשופה והרטובה מעט. הוא ליטף אותה בעדינות אין סופית ומיד צבט. שוב ליטף ואז לחץ. בקצב משתנה ובעוצמה מתגברת. כל המילים שתכננה להגיד התנדפו מראשה כאילו לא היו שם. היא עצמה את עיניה ונשענה אחורה על הכיסא עם אנחת שחרור שקטה. הטויוטה הישנה החלה נוסעת ברחובות העיר הגדולה שהתמלאו במים ובאורות. הוא החזיק את ההגה ביד אחת ובידו השנייה שיחק עם ירכיה, שנפתחו מעצמן וקיבלו את ידו בהנאה והתמסרות.
לא פעם היא ניסתה לשחזר את המגע שלו, כמו עכשיו, כשהיא נוגעת בעצמה. אך ללא הצלחה מרובה.
״איפה אמצא קולר?״- שאלה את עצמה. היא לא ענדה קולר אף פעם עד היום. היא סירבה לענוד אותו כתכשיט וכפריט ליבוש, אך בעיקר כסמל הכניעה. תמיד הרגישה שכל שרשרת שקשורה קרוב אל צווארה חונקת אותה פיזית ונפשית. עכשיו זה הרגיש ההפך: כל מה שהיא ייחלה לעצמה היה להיכנע לו ולכוח שלו, להיות נשלטת על ידיו. זה גירה אותה חזק: גירוי עוצמתי שגרם לה פעם אחרי פעם להשתחרר יותר ולהרגיש יותר. היא רצתה שהקולר שתענוד הערב יסמן זאת עבור שניהם.
בצהריים היא חיפשה בכל חנויות הקניון. בהתחלה התביישה ולא ידעה איך לשאול כשנכנסה לחנות. עברה מחנות תכשיטים אחת לשנייה, עייפה ומיואשת. בחנות האחרונה, שלא נכנסה אליה אף פעם בעבר, מצאה להפתעתה כמה סוגים של שרשראות דמויי קולר. היא מדדה אותן אחת אחרי השנייה מול המראה, מרגישה את המגע של כל שרשרת על הגרון שלה, מפנטזת על הגבר שלה אוחז בצווארה ומושך אותו אחורה. היא בחרה בשרשרת מעור חום עם עיטור מתכתי באמצע: יפה וקשוחה בו זמנית.
היא ענדה אותה ברכבת בדרך לפגישה אתו, נאבקת בסגירה לא מוכרת. לבושה תוכנן בקפידה: שמלה שחורה קטנה, גרביי ניילון שחורות עד הירך עם תחרה, נעלי עקב שחורות וז'קט אפור ארוך. היא אהבה להתלבש ולהרגיש סקסית. היא ידעה שהוא אוהב שהיא מתלבשת כך עבורו.
לפתע עיניה תפסו מבט של גבר במושב צדדי צופה בה, עיניו דלוקות. היא סגרה את השרשרת על צווארה וחזרה לראות את הסרט במסך הטלפון. עד סוף הנסיעה, הרגישה במבטו של הגבר עליה. תחתיו הרגישה את זרמי החשמל קטנים שרצים בכל גופה, מחממים ומדגדגים בו זמנית. כשיצאה מהרכבת בתחנת השלום והחלה ללכת לאורך הרציף, שמעה את צעדיו מאחוריה. ״אפשר להזמין אותך לשתות משהו?״ – שאל כשהסתובבה אליו במדרגות הנעות. ״לא. תודה. מחכים לי בחוץ״- ענתה בנימוס ורצה בגשם, ששוב ירד הלילה, אל עבר הטויוטה הישנה שחנתה אחרי תחנת האוטובוס, כאשר הקולר החדש עוטף את צווארה במיוחד עבור הגבר שחיכה לה שם.
מאיה אלבה, 7/2020
